מדי שנה הוא מגיע.
באספת ההורים הראשונה אני מבקשת מכל ההורים להכין איגרת ברכה לשנה החדשה עבור הילד/ה שלהם.
אני מציינת כי זה הזמן להתפרע ולהיות יצירתיים.
ביום הארוחה החגיגית של ראש השנה אנחנו מתאספים במפגש וכולם מחכים לחיים שיגיע מהדואר.
כל שנה הוא מאחר. ואני הרי לא אוהבת שמאחרים אז אני מתקשרת אליו.
הוא תמיד מציין שהוא בדרך אבל הוא מאוד מבולבל ולא זוכר בדיוק איפה הגן שלנו.
אני יוצאת החוצה למצוא אותו והילדים מחכים בסבלנות.
אחרי 2 דקות כרוח סערה הוא מגיע! עם שק ענק על שכמו, עייף ומזיע ומבקש כוס מים.
לאחר שנח דקה או שתיים הוא מתחיל לחלק את האיגרות.
הילדים מחכים בשקיקה למכתב שלהם.
חיים מקריא מכתב מכתב לכל ילד וילדה.
כשהוא רואה שטיפה חסרה סבלנות וקשב הוא מתיישב על אחד הילדים או ממציא שהוא סיים את ההקראה כי נגמרו כל המכתבים.
כשהוא מסיים הוא נפרד מכולם מאחל שנה טובה וכמו שבא ככה הלך.
משום מה כל שנה אני מפספסת אותו. שעה אני הולכת בחוץ מחפשת אותו וכשאני חוזרת לגן הילדים אומרים לי שפספסתי אותו ושהוא כבר היה בגן.
אולי השנה אפגוש אותו?
חיים הדוור מבקר גם בגן של דודה שלי- ורדה.
שם הוא היה לראשונה, התאהבתי בו וביקשתי ממנו להגיע גם אלינו.
גם דודה שלי מספרת שהיא תמיד מפספסת אותו. מוזר קצת לא?
